גבולות האחריות המוגבלת של שותפות מוגבלת

פעילותן של חברות רבות, בעיקר בתחומי האינטרנט והטכנולוגיות השונות, נעשית באמצעות המבנה הקלאסי והשכיח המשלב בין חברה בע"מ לבין שותפות מוגבלת. במבנה שכיח זה, מוקצה חלק הארי מיחידות ההשתתפות לשותפים המוגבלים, הנהנים בדרך זו מעקרון האחריות המוגבלת, מחד-גיסא, ומיתרונות המיסוי החלים על שותפות, מאידך גיסא. מאחר ועל פי החוק חייבת שותפות מוגבלת לכלול לפחות שותף כללי אחד, מציבים השותפים המוגבלים בחזית, כשותף כללי בודד, חברה בע"מ, שבעלי מניותיה הינם השותפים המוגבלים. לשותף הכללי מוקצה חלק מזערי מיחידות ההשתתפות, ובכך, למעשה, מגוננת השותפות המוגבלת על כל יחידה מפני חשיפה לאחריות בלתי מוגבלת, תוך ניתוב עיקר רווחיה אל השותפים המוגבלים, הממוסים, כאמור, כיחידים.

כידוע, מנוע שותף מוגבל מלהשתתף בניהול עסקי השותפות (סעיף 63(א) לפקודת השותפויות). מניעה זו הינם לעיתים עקב אכילס של ממש, הואיל ובמבנה הנדון דווקא השותפים המוגבלים הם השותפים הדומיננטיים, ומטבע הדברים, הם מעוניינים בדריסת רגל בניהול התאגיד. הדרך המקובלת להתמודד עם קושי זה הינה באמצעות מינוי השותפים המוגבלים, או חלקם, לדירקטוריון השותף הכללי (שהינו, כזכור, חברה בע"מ) ובדרך זו להקנות להם את ניהולה דה-פקטו של השותפות המוגבלת. מבנה מעין זה טומן בחובו שני סיכונים עיקריים:

הסיכון הראשון הוא, שכלל לא ברור אם לאור ניסוח סעיף 57(ב) לפקודת השותפויות, יכולה חברה בע"מ לשמש כשותף כללי. סעיף זה קובע, כי "תאגיד יכול שיהא שותף מוגבל" – הא ותו לא. מכך ניתן להסיק, לכאורה, הסדר שלילי, לפיו אין תאגיד יכול לשמש כשותף כללי. הרציונל העומד מאחורי פרשנות זו הינו הכוונה למנוע מצב בו יסתתר השותף הכללי, האוחז בשרביט הניהול של השותפות, מאחורי פרגוד האחריות המוגבלת של חברה בע"מ. בפועל מהווה הפרובלמטיקה הטמונה בפרשנות סעיף 57(ב) הנ"ל משום קושי תיאורטי בלבד, הואיל והלכה למעשה ככול שידוע לי, מסכים רשם השותפויות לרשום גם תאגידים, ובכלל זה חברות בע"מ, כשותפים כלליים.

הסיכון השני, והוא הבעייתי יותר, הינו החשש מפני הרמת מסך ההתאגדות של החברה (השותף הכללי) וייחוס ניהול עסקי השותפות לשותפים המוגבלים, המשמשים כמנהלי החברה, באופן אישי. על פי סעיף 63(ג) לפקודת השותפויות, יהא שותף מוגבל, המשתתף בניהול עסקי השותפות, אחראי לכל חיוביה, כאילו היה שותף כללי, כל עוד הוא משתתף בניהולה. תסריט מעין זה עלול להיות הרה-אסון לשותפים המוגבלים, במידה שהאמינו כי המבנה הנדון מעניק להם הגנות מפני חשיפה לאחריות בלתי מוגבלת, הדומות להגנות המוענקות לבעלי מניות ומנהלים בחברה בע"מ. מובן כי הסיכון של הרמת מסך כאמור, אינו ודאי, ומטבע הדברים, ייגזר משקלו מנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. אולם די בו, בחשש הנ"ל, כדי להכביד על כפות המאזניים במאזן יתרונותיה וחסרונותיה של צורת התאגדות זו, והוא מחייב את המתאגדים בבחינת משקלם של יתרונות המס הגלומים בשותפות המוגבלת, אל מול הסיכון של שלילת האחריות המוגבלת.

החשש מפני הסרתה של האחריות המוגבלת מצטמצם, במקרים בהם אין זהות מוחלטת בין מנהלי השותף הכללי לבין השותפים המוגבלים. כך, למשל, מינויים של דירקטורים חיצוניים בשותף הכללי, באופן בו הקשר היחיד של השותפים לשותף הכללי יהא אחזקת מניות בו, מקטין, במידה מסוימת, את החשש מפני ייחוס ניהול עסקי השותפות לשותפים המוגבלים עצמם.

חשש זה מצטמצם עוד יותר, מקום בו השותפים המוגבלים עצמם הינם חברות בע"מ, שאז, תידרש הרמת מסך כפולה, כדי לחייב את בעלי המניות באותן חברות באחריות אישית לחיובי השותפות המוגבלת. במקרה שבו אין כל קשר בין בעלי המניות והמנהלים בשותף הכללי לבין השותפים המוגבלים, לא מתקיים כלל החשש מפני הרמת מסך כאמור, אך מצד שני, שולל מבנה שכזה מן השותפים המוגבלים כל אפשרות להשפיע על ניהול השותפות.

לאור האמור, מוצע לחברות רלבנטיות לשקול אפשרות של החלפת מנהלי השותף הכללי במקורבים לשותפים המוגבלים והמאוגדים כחברות בע"מ.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *